26 / 48
עוברים מאפוטרופסות לקבלת החלטות נתמכת
- 12
כנס סעיף
26
הקטע של אפוטרופסות זה לעזור לך להתנהל כלכלית
נכון– אבל במקרה הזה האפוטרופסות גרמה לי להתנהל
לא נכון מבחינה כלכלית כי זה שחויבתי לשלם בצ'ק הוריד
לי אפשרויות תשלום זולות יותר. גם כי אי אפשר לקנות
מאתרים בחו"ל, אתרים כמו אי-ביי או אמזון לא יקבלו צ'ק
מישראל. זה אומר שנאלצתי לקנות מחשב במחיר מופקע,
לי אפוטרופוס, תודה לאל, היה.
היה
כי יש לי אפוטרופוס.
העברתי שלוש הצעות מחיר, בחרו אחת, אחרי כמה ימים
שלחו את הצ'ק, מה שקרה אחר כך זה שהיתה הוראה
מפורשת שלהם שלא אקבל את הצ'ק לידיים שלי, אלא
שיתנו אותו למדריך, מדריך ייסע אתי וכך נשלם, היה חשש
– ממה חששו פה? שאקח את הצ'ק, יהיה מישהו שרוצה
שקל, ואני אגיד לו - אחי תן לי
3000-
לקנות משהו ב
ש"ח במקום זה? אז
3,500
מזומן, אתן לך צ'ק בסך
3000
אתנהל עם הכסף, אקנה איתו סיגריות, לא יודע מה, במלוא
רצינות מה החשש? למה צריך לחכות שהמדריך יתפנה,
לנסוע באוטובוס עם מדריך זה לא כזה כיף, לא מרגיש
נעים שיש מישהו שמפקח עליי, מרגיש כמו כלב ברצועה,
במלוא הרצינות.
הגענו לחנות עם הצ'ק, המדריך נתן את הצ'ק למוכר,
המוכר אמר נחכה כמה ימים, נוודא שיש כיסוי, החנות לא
יודעת בוודאות. בתמציתיות, אחרי שנתנו צ'ק, התקשרתי
למוקד ארצי, אמרו שהכסף עדיין לא התקבל, התקשרתי
שוב אחרי כמה ימים, ואז אמרו שהכסף התקבל, נסעתי
לחנות של המחשב הנייד, איזה כיף, אבל לא רצו שאסע
לבד, כי עוד פעם היה להם חשש והם לא סמכו עליי. אז
לקנות מחשב נייד לקח לי שבועיים. זה לא מצב תקין.
הדוגמא השנייה היא לגבי התנהלות מול ההוסטל. מאז
שהגעתי לשם, מהיום ראשון השאיפה שלי היתה לגור
בדיור עצמאי, דירת שותפים או דירת חדר משלי, או דירה
שהמדריך מגיע בתדירות מסוימת, כמה פעמים בשבוע
ומוודא שהכל בסדר, אם צריך סיוע או ליווי הוא נותן, שם
,24/7
זה נגמר, וזה בניגוד למצב שבו הייתי, שמדריך היה
מדריך שמפקח, שיכול להתחיל לבדוק דברים בחדר. מה
שהיה זה שכמעט הכל היה מנוהל על ידי המדריכים, ולנו
היתה מעט מאוד עצמאות. להוסטל היתה המילה האחרונה
כמעט בהכל.
והאבסורד בכל זה הוא שההוסטל אמר לי את כל הדברים
שאני צריך לעשות כדי לגור בדיור עצמאי, כל עניין של
ניקיונות, כל עניין של התנהגות, התמדה בעבודה, הרבה
דברים שהם הקצינו כתנאי למעבר לדיור עצמאי. הסטנדרט
בהוסטל הוא מוגזם, בסטנדרט הניקיון של ההוסטל חצי
ההוסטל נקי יותר
מכם לא היה עומד בו, בלי שאני מגזים,
מחצי מהבתים שלכם.
מה האבסורד? יש להם בהוסטל כל הזמן דרישות וציוויים
וטענות ובקשות, אבל הם לא מתחייבים לכלום. הם אמרו
Don’t call
"כאשר נרגיש שאתה מוכן, זה יקרה." כלומר
.We don’t call you
. במילים אחרות
us, we’ll call you
הם פשוט לא אמינים בקטע הזה, זה די ברור, הבטיחו אותה
הבטחה פחות או יותר לכל הדיירים, גם דיירים שלא יכולים
לגור בדירת שותפים, יש דיירים שצריכים ליווי צמוד אם הם
יגורו בדירה עצמאית, ממש כמו מטפל סיעודי, יש דיירים
שרמת הסיוע שהם צריכים היא גבוהה עד כדי כך. ואין
יכולת כלכלית להוסטל לספק מדריך צמוד לכל דייר שהם
חושבים שהוא מוכן, לכן הם כנראה לא מרגישים שאף
אחד מוכן. כשעזבתי את הוסטל, היה דייר אחד שקיבל
יחידת דיור של חדר וחצי. אני יודע שיש תכנון ששלושה
דיירים יעברו לדירת שותפים. זה היה בתכנון שנה וחצי
ואני כבר עזבתי, לא יודע אם זה התממש בסוף. שנתיים
מתכננים מעבר לדירה, בזמן הזה אפשר כבר לבנות אותה.
דברי סיכום, אני עכשיו גר לבד בדירת חדר, עובד בעבודה
בשכר מעט מעל המינימום ועושה את כל הסידורים שלי
לבד, או עם סיוע מינימלי.
את כל הדברים האלה השגתי בזמן קצר מאוד, מאז
שהאפוטרופסות בוטלה. הסיבה לכך היא שכאשר מישהו
לוקח אחריות על הטעויות שלי, כלומר אפוטרופוס או
עובד סוציאלי, כאשר הם לוקחים אחריות על מטופלים
שלהם, החוסים שלהם, לא משנה איך קוראים להם, אז
הם לא חושבים מה רצוני, מה חשוב לי, מה יהיה הכי טוב
לשיקום שלי, אלא הם חושבים – אם תהיה פשלה, הם
יישאו בתוצאות. הם אומרים 'אני אשא בתוצאות, זה יזיק
אני
לי. אני לא יכול שהמטופל שלי ייקח את הסיכון הזה, כי
אשלם עליו'. האפוטרופוס מחליט קודם כל בשביל עצמו.
את זה צריך להפסיק.