ידידים יקרים,
לפני 43 שנה אבי עלה ארצה יחד עם אמי, לוסי ז”ל, לימים מייסדת מערך ההתנדבות בבית איזי שפירא.
לאבא היה חלום, חלום להקים בית בישראל לילדים עם מוגבלויות כדי להקל על בני משפחותיהם ולתת להם הזדמנויות שוות בתוך הקהילה לחיים עם ערכים, כבוד וזכויות. והחזון שלו לפעול בתוך הקהילה ולהביא לשינוי חברתי של ממש.
אבי לא זכה להגשים את חלומו. הוא נפטר באופן פתאומי בזמן נסיעה לחו”ל והוא רק בן 65 שנים.
אנחנו, אמנו, לוסי, ילדיו, אחי מקס, אחותי אסתר ואני לקחנו על עצמנו באמונה, אהבה ומחוייבות להגשים את חלומו שהפך בגאווה לחלום שלנו. לצדנו עמדה המשפחה המורחבת ובעיקר משפחתה של סיליה טראמפ ז"ל אחותו של אבי, בעלה ווילי, וכל בני המשפחה. היום, כשאנו מציינים 43 שנה להיווסדו של בית איזי שפירא אני יכולה לספר לכם שהחלום מתגשם כל יום מחדש.
המגשימים הם אנשי צוות מקצועיים מהשורה הראשונה שהם חדורי תחושת שליחות, משקיעים חברתיים ותורמים הרואים בעשייה שלנו תרומה משמעותית לשינוי פני החברה בישראל, לצדם עומדים שותפים רבים מהעולם האקדמי, מארגוני החברה האזרחית, מתנדבים רבים ובלב העשייה – הילדים, המתבגרים והבוגרים עם המוגבלויות ובני משפחותיהם שמלמדים אותנו על הצרכים, על תקווה ועל משמעות העבודה שלנו עבורם.
במהלך השנים התרגשתי לראות איך בית איזי שפירא תופס מקום מרכזי על מפת המוגבלות בארץ ובעולם. אני מתרגשת כל יום מחדש כשאני רואה את המורשת של אבא עוברת מדור לדור כשהילדים, הנכדים והנינים לוקחים חלק פעיל ותורמים להמשכיות של בית איזי שפירא.
בשנת תש"ף קיבלתי את פרס ישראל על מפעל חיים. רגע מרגש של פעם בחיים. כשקיבלתי את הבשורה נשאתי עיניים לשמים ואמרתי בלבי לכבודך אבא ואז הישרתי מבט למשפחות, לילדים, לצוותים ואמרתי בקול – הפרס הזה הוא שלכם.
המילים האלו נכתבות בעיצומה של מלחמת חרבות ברזל המטלטלת את החברה הישראלית מן היסוד. על רקע השבר הגדול והכואב הזה אני מקווה כי נשכיל כולנו ונמצא את תעצומות הנפש לבנות ולהיבנות ולחלום על חברה טובה, מתוקנת שוויונית ויפה יותר – כי אפשר!
שלכם, נעמי סטוצ'ינר