מוגבלות וחברה ISSN: 2958-6437 מוגבלות ורווחה נפשית בעת מלחמה מחקר ופרקטיקה 3 גיליון מס׳ 2024 תמוז תשפ"ד, יולי
יוצא לאור על־ידי בית איזי שפירא מערכת כתב העת ד״ר בנימין הוזמי - עורך בית איזי שפירא פרופ' שירלי ורנר האוניברסיטה העברית בירושלים ר דנה רוט״ד בית איזי שפירא ד"ר דליה ניסים בית איזי שפירא גב' הילה רימון-גרינשפן מכון ברוקדייל, ג׳וינט ישראל פרופ' רוני הולר האוניברסיטה העברית בירושלים ד"ר יעל קרני-ויזל אוניברסיטת בר-אילן גב' רותי כהן קבוצת מחקר משלב, בית איזי שפירא ד"ר מני מלכה מכללת ספיר גב' טובה אליאסף בית איזי שפירא ד"ר כרמית נעה שפיגלמן אוניברסיטת חיפה גב' יעל יושעי - רכזת המערכת בית איזי שפירא הפקה: ניו יורק ניו יורק (ישראל) בע״מ 054-7499775 newyork@bezeqint.net : מייל עריכה לשונית: זהבה פרייס עיצוב גרפי: ניו יורק ניו יורק (ישראל) בע״מ תוכן עניינים דבר העורך .7 ״הפכת מספדי למחול לי״ - .9 אבל וטראומה קולקטיבית מאפיינים וכיווני קימום קהילתי מולי להד מציאות משותפת מתמשכת - .1 9 טראומה, צמיחה וחוסן מבט על מלחמת ״חרבות ברזל״ אורית נוטמן-שורץ מעבר משגרה לחירום בעת .2 9 מלחמה אצל משפחות עם ילד עם מוגבלות – איכות חיים משפחתית ורווחה נפשית דנה רוט, יעל קרני-ויזל, שגית לב, נעמי ורבלוף-בקר ילדים אוטיסטים בזמני .45 מלחמה - ממצאים ראשוניים שיר רוזנבלט, טניה ניצן, תמר מץ-וייסמן, רונית שוסל, יונת רום, מיכל אשטמקר, עופר גולן, אילן דינשטיין, ג'ודה קולר ISSN: 2958-6437
בשורה מרה - אובדן ואבל .93 בתפיסתם של אנשים עם מוגבלות שכלית-התפתחותית דליה נסים, הילה תמר אדרי אנשים עם מוגבלות .9 9 במצבי חירום קווי יסוד למדיניות בראייה בינלאומית אודליה פיטוסי צופים פני עתיד - .10 5 מענים ותובנות למדיניות בעת מלחמה שירלי ורנר, אבי אורן, תמי אומנסקי, שרית גרשקוביץ, רוני הולר, ענבל לוריא וענת ששון אנשים עם מוגבלות בעת .115 מלחמה - מידע ומענים טובה אליאסף התמודדות הורים לילדים .6 1 עם מוגבלות במלחמת ״חרבות ברזל״ מנגנוני ויסות רגשי והתערבויות להגברת החוסן דנה לסרי, מור קלייניקוב, ג׳וי בנטוב, נגה כהן, ראומה גדסי-פולק מדד ההכללה של אקים - .6 9 השפעות מלחמת "חרבות ברזל" על אנשים עם מוגבלות )2023 שכלית ( נועה בן-שאול, קרן דרור, רגינה אינויאטוב התמודדות נפש .7 5 ומוגבלות בימי מלחמה – מי יטפל במטפל? שירלי פורטוגיז תשומת לב ללב בחירום - .8 7 תובנות מחדר הטיפולים לימור מאירוביץ, שפי משיח
IX. Autistic Children in the Context of War: Preliminary Findings Shir Rozenblat, Tanya Nitzan, Tamar Matz Vaisman, Ronit Shusel, Yonat Rum, Michal Ashtamker, Ofer Golan, Ilan Dinstein, Judah Koller XI. Parents of Children with Disabilities During the "Iron Swords" War: Emotion Regulation Strategies and Interventions Aimed at Facilitating Resilience Dana Lassri, Mor Keleynikov, Joy Benatov, Noga Cohen, Reuma Gadassi-Polack I. Editor’s Note Benjamin Hozmi III. Collective Grief or Collective Trauma: Characteristics and Directions for Revitalizing Communities Mooli Lahad V. Shared and Continuous Reality: Trauma, Growth, and Resilience - a Close Look at "Iron Swords" War Orit Nuttman-Shwartz VII. Transition from Routine to Emergency During War in Families with a Child with a Disability: Family Quality of Life and Mental WellBeing Dana Roth, Yael KarniVisel, Sagit Lev, Nomi Werbeloff
XIII. The AKIM Inclusion Index – The Impact of "Iron Swords" War on Persons with Intellectual Disabilities (2023) Noa Ben-Shaul, Karen Dror, Regina Inoyatov XV. Dealing with Mental Illness and Disability in Times of War - Who Will Treat the Therapist? Shirley Portuguese XVII.Heartfelt Attention: Insights from the Therapy Room Limor Meirovitch, Shafi Mashiach XIX. Conveying Bad News – Loss and Mourning as Perceived by Persons with Intellectual Developmental Disabilities Dalia Nissim, Hila Tamar Edri XXI. Persons with Disabilities in Emergency Situations – Basic Principles for Policy with an International Vision Odelia Fitoussi XXIII.Forward-Looking: Answers and Insights to Policy in Times of War Panel Discussion
7 קוראים יקרים, סדקה 7.10- מלחמה אינה רק אירוע בטחוני - היא סודקת את הנפש. המלחמה שפרצה ב את נפשות כולנו. עם זאת, כמו תמיד, היא דרבנה רבים להטות שכם, ללמוד את צורכי השעה, ולנסות לפתח מענים תוך כדי תנועה. לאחר חודשים רבים של מלחמה אשר ערערה את שגרת חייהם של רבים וטלטלה לא רק אותם אלא גם את נפשם, נראה כי נכון ללמוד לעומק את ההשלכות הנפשיות של מלחמת "חרבות ברזל" על מנת לבסס חוסן, ולהגביר רווחה נפשית בצל המלחמה. הדבר נכון בהתייחס לאנשים בכלל, לפצועי המלחמה בגוף ובנפש, לבני משפחה של חטופים ולמפוני הדרום והצפון בפרט, ובתוכם אנשים עם מוגבלות. גורמים מקצועיים רבים מתחומי הטיפול התגייסו לסייע לקהילות ממוקדות-צורך ולקהל הרחב ללמוד כלים להתמודדות עם מציאות של אי-ודאות מתמשכת והחרדה הנלווית אליה. במקרים לא מעטים לוותה עשייה זו גם במחקר שכוון לבנות גוף ידע להתמודדות רגשית וקיומית עם מציאות של אי-ודאות בעימות ביטחוני מתמשך. מצבי איום ביטחוני מתמשך אינם תופעה חדשה עבור אזרחים רבים המתגוררים באזורי עימות. עם זאת, החוויה של איום ביטחוני קולקטיבי בעוצמה רבה ומתמשכת השפיעה על כלל הקהילות ותושביהן בישראל. על מנת ללמוד מניסיונם המצטבר של אנשי אקדמיה, קובעי מדיניות, ארגונים בחברה האזרחית וכוחות הביטחון, חברו בית איזי שפירא, קרן שלם ובית הספר לעבודה סוציאלית , בשם: 2024 שבאוניברסיטת בר-אילן לקיים יום עיון באוניברסיטת בר-אילן, בחודש פברואר "מה שלומך? רווחה נפשית ומוגבלות בימי מלחמה". יום העיון עסק במחקר, פרקטיקה ומדיניות שהתפתחו והותאמו למלחמת "חרבות ברזל". שם הכנס "מה שלומך?" ביקש לגעת בסוגיה חברתית שהתפתחה בחודשים האחרונים, והיא המבוכה לשאול אנשים לשלומם מחשש שהם יתקשו להשיב עליה בכלל, ובנימה חיובית בפרט. המפגש נועד לאגום ידע שיאפשר מניעה או מיתון של חוויות דחק וסיכון להתפתחות פוסט-טראומה, ולהתוות קווי מתאר למדיניות להמשך הדרך שאת סופה מי ישורנו? תוכני יום העיון עוררו עניין רב. מערכת כתב העת "מוגבלות וחברה - מחקר ופרקטיקה", שרבים מחבריה נמנו עם חברי הוועדה המדעית ליום העיון, החליטה להקדיש גיליון מיוחד לנושא הכנס. הרצאות הכנס עובדו למאמרים המוגשים לפניכם בגיליון זה. הגיליון עוסק בסוגיה של רווחה נפשית, לא רק בהתייחס למוגבלות או מוגבלות נפשית, אלא גם ממקום של מניעת התפתחותה של מוגבלות נפשית. המאמרים מציגים סוגיות שונות מנקודת מבט מחקרית, מעשית-טיפולית ומדינית. הם עוסקים בסוגיות מאקרו כמו טראומה וחוסן של קהילות, התמודדות עם מציאות קולקטיבית משותפת, ובסוגיות המתייחסות להתמודדות משפחות שיש בהן ילדים עם מוגבלות. כמו כן, הם כוללים תובנות מדרכי התערבות שונות הן בהתייחס למקבלי סיוע ובכללם בניית חוסן ועיבוד אבל ואובדן, הן בהתייחס לשחיקתם
8 של מטפלים ולמניעת התפתחותה של טראומטיזציה משנית. הגיליון חותם בשני מאמרים המתמקדים במדיניות, והאחרון שבהם הינו תיעוד של רב-שיח שבו השתתפו נציגים של גופים מובילים במתן הנחיות וסיוע לאנשים עם מוגבלות בימי שגרה ובמלחמת "חרבות ברזל". אנו תקווה כי גיליון מיוחד זה יסייע להעמיק את הידע ולהעשיר את ארגז הכלים המקצועי של הקוראים לבניית חוסן אישי וקהילתי ולמתן שירות וסיוע מותאמים לצרכיהם של אנשים עם מוגבלות במצבים של איום ביטחוני מתמשך. בשם מערכת כתב העת, מאחל לכולנו ימים שקטים בציפייה לשובם של אחינו ואחיותינו החטופים וחיילינו לחיק משפחותיהם, בריאים ושלמים בגוף ובנפש. ד"ר בנימין הוזמי עורך
9 ״הפכת מספדי למחול לי״ - אבל וטראומה קולקטיבית מאפיינים וכיווני קימום קהילתי 1 מולי להד בהרצאה נדון בשאלה מהי טראומה קולקטיבית. טראומה קולקטיבית לובשת צורות רבות: זה מתח שאי אפשר לברוח ממנו או להבין למה הוא קורה; טראומה יכולה להשפיע על קבוצות של אנשים בכל גודל, בין שהם חוו את האירוע ממקור ראשון, ובין שהם חוו אותו דרך ערוצי התקשורת; טראומה עלולה להיבנות עם הזמן או להיחוות לפתע-פתאום בכל נקודת זמן. מסיבה זאת אנשי מקצוע העוסקים בטראומה, בוודאי מתחילת המלחמה ), מבינים שיש למצוא מונחים והגדרות חדשים למה 7.10.23 בעזה (שהחלה במתקפה של inescapable trauma הוא PTSD שקורה בשטח. אחד המושגים שאנו משתמשים בו במקום שמשמעו טראומה שאי אפשר להימלט ממנה. אי אפשר להימלט מהטראומה כי היא מתמשכת וגם כי לא נמצא היום אדם היושב בבית קפה יותר מחמש דקות עם מישהו, שמסוגל לא לדבר על מה שקורה לנו. צריך לחשוב איך להגדיר את המצב בצורה מסודרת, כי לצערנו, ימים אחרי תחילת המלחמה הנחות היסוד 140- לא עונות על כך. יותר מ DSM- הגדרות ה . אנו לא מסתכלים על המדינה inescapable trauma שלנו הן שפרטים וקהילות חווים כמדינה בפוסט-טראומה, אלא כמדינה באבל ובאובדן כי אנו יודעים שרוב האנשים, לא מעוטף עזה ומי שנחשף ישירות לזוועות, אלא מכלל החברה הישראלית, מתנהגים או חווים אבל גדול מאוד על הרבה מאוד דברים: אובדן גדול לא רק על אנשים ובתים, אלא גם על אמונות ותקוות וכל מה שהבטחנו לעצמנו ומה שלא הבטחנו לעצמנו. אין מבוגר ולצערנו, מהאנשים שחוו אבל 95% , כיום גם ילדים, שלא עבר חוויית אבל. בגדול, כשמדברים על אבל ואובדן חוזרים למסלול החיים על אף הצער והכאב. בתוך המערבולת יש גם דרך החוצה. אני מנסה להגיד זאת בכל פורום. אף על פי שאנו מצויים בשלב ההתפכחות, אנו עדיין בשלבים מוקדמים יותר בחוויה. מצד אחד, אנשים עסוקים מאוד בהתנדבות ובמעשים הרואיים ואלטרואיסטיים מאוד, ומצד שני, אנשים נמנעים ומסתגרים יותר, וחשים תחושות רבות של חוסר תפקוד, אבל עם עליות ומורדות. פרופ' (אמריטוס), המכללה האקדמית תל-חי, נשיא מייסד של מרכז משאבים, קריית-שמונה. 1
10 הסוציולוג קאי אריקסון תיאר ברהיטות דמיון והבדלים בין טראומה אישית לטראומה קולקטיבית ואת השפעתם על העצמי. כשאומרים טראומה אינדיווידואלית הכוונה למכה אנושה לנפש הפורצת את הגנות האדם באופן כה פתאומי ובכוח רב עד שאי אפשר להגיב אליה ביעילות. בטראומה קולקטיבית לעומת זאת יש פגיעה ברקמות הבסיסיות של החברה, הפוגעת בקשרים המחברים בין אנשים ובתחושת הקהילתיות. אנו יודעים שהטיפול המוצלח ביותר באבל, אם ניתן להגיד זאת, הוא מציאת משמעות. אנו יודעים שאנשים שמצליחים למצוא באסונם משמעות, מצליחים לאסוף את השברים. לא מקרי שקראתי להרצאה "הפכת מספדי למחול לי". זיכרון הטראומה עשוי להיות מותאם להישרדות קבוצתית, אך גם מעלה איום קיומי וחיפוש משמעות ובניית עצמי קולקטיבי חוצה-דור, ונראה שכיום אנו בלב תהליך זה בישראל במציאות שאנו חווים כאן. הפקת משמעות מטראומה היא תהליך מתמשך (ואנו חיים בעידן של "אינסטנט"): התהליך מתנהל ברציפות בתוך קבוצות ובין קבוצות; הפקת המשמעות אחראית לוויכוחים על הזיכרון, אך גם טומנת בחובה את ההבטחה לספק בסיס להבנה בין קבוצות. אני רוצה להציג מודל של רוב גורדון שלצערי, לא כל כך מוכר בעולם. רוב גורדון עובד באוסטרליה עם קהילות שעברו אסונות, ומנסה לעזור להבין את התהליך של הפקת משמעות ממבט גרפי, אך גם ממבט מערכתי. . המודל שבנה מראה שקשרים debonding ) קורא לאימפקט הראשוני Gordon, 2004( גורדון קהילתיים לא בנויים בדרך כלל להתמודד עם צורכי שרידה אקוטיים. הם מוחלפים בעקבות אסון במבנים שיסייעו לשרוד. כך, יחסים חברתיים קודמים נמוגים זמנית, כמו גם יחסי השפעה וכוח שמוחלפים ביחסי סיוע של אדם לאדם. מי שמגיע למרכזי פינוי, רואה את הדברים: אין מעמד חברתי, יש אנחנו המפונים. גורדון משרטט באופן שיטתי את התהליך שמתחיל בטראומה קולקטיבית, והופך לזיכרון קולקטיבי, ומגיע לשיאו במערכת משמעות המאפשרת לקבוצות להגדיר מחדש מי הן, ולאן הן הולכות. בעקבות אסון יש זניחה זמנית של המבנה הקהילתי המקורי לצורך שרידה, והקהילה ). לאחר האסון הקהילה מגיבה במהירות על ידי נטייה חזקה debonding( מאבדת קשרים ), אך המבנה שנוצר איננו נורמלי שכן במהותו הוא נוצר re-bonding( ליצירת מארג חדש לשם שרידה, ובפרק זמן של דקות עד ימים. פינוי התושבים מלב אזורי העימות ממחיש הגדרה זו: בהרף עין קהילות מיישובים, קיבוצים ועיירות מצאו את עצמן במרחב משותף (מלון) עם התייחסות "אחידה" אליהן מצד בעלי המלון בשל הצורך להתגייס למען הילדים והמבוגרים - קהילה שנוצרה מהרגע להרגע. אנשים נמצאים בקבוצה מאוחדת השואפת לשרידה, עם תקשורת פשוטה מאוד, מצב . באסונות גדולים מצב זה יכלול את כל הקהילה שבאירוע fusion- המתואר על ידי גורדון כ הממוקד. מצב זה יאפיין רק את אזור הפגיעה. בשלב זה הפרטים בונים במהירות סיפורי
11 מורשת של האסון, מגדירים סמלים, מעלים זיכרונות, ומקיימים טקסים. ההתנהלות מתאפיינת במינימום קונפליקטים, יש תחושת אחדות גורל, התמקדות בסיוע הדדי תוך התעלמות זמנית מהגורל המר. בשלב זה צורכי הקהילה גוברים על צורכי הפרט. אצל אנשים שניהלו את חייהם כשהמוקד בחייהם הוא הם עצמם, הדבר מעלה את הקונפליקט – איפה אני עכשיו? מי אני עכשיו? תחושת הסולידריות המתהווה גוררת את אובדן הפרטיות, ונשאלת השאלה: כמה זמן אפשר להיות במצב כזה? בתהליך ההתארגנות המחודש של הקהילה יש צמידות ולכידות שלא מאפשרת ל"מי שלא .)death imprint( " היה שם" להיכנס. יש ללכידות זו מושג דרמטי יותר – "הטבעת מוות לעיתים מצב זה יגרום לדחיית סיוע מבחוץ בשל הערכה שגויה של כוחות הקהילה והתעלמות מנזקקות שמחייבת פנייה לסיוע מגורמים חיצוניים. בארבעים שנות קיום מרכז משאבים מפונים, והמתואר כאן מאפיין את 85,000- אנו משתמשים בתובנותיו של גורדון. ליווינו כ מציאות חייהם אחד לאחד. חשוב לזכור, לעולם שיקום אינו חזרה למצב הקודם. בתהליך ההתמודדות עם הטראומה נראה שלפי הספרות, אנו מצויים בשלב ההתפכחות, היינו בשלב הרואי: התנדבנו, אנשים עזבו עבודות ואת החיים כדי לעזור לחיילים, למשפחות, למפונים ונפגעים, אבל אנו כבר לא שם. באופן בלתי נמנע אנו מקיימים משהו חשוב מאוד – את המציאות היום-יומית. בניית שגרת חירום עלולה להימשך מספר חודשים. אנשים חווים כעס ומרירות. הם שחוקים מהמאמץ להתארגן ומהידיעה שההתאוששות והשיבה לשגרה ייקחו זמן. בשלב זה אנשים מתחילים להטיל ספק בהבטחות, ומתפקחים מ"ירח הדבש" שבו כולם רצו להטות שכם. אנשים מבינים כי עליהם להתמודד עם מציאות של דרך ארוכה וקשה עד שיחזרו לשגרה שלה היו מורגלים. במקביל - הדרישות לחזרה לתפקוד עולות: ישנם אנשים המעוניינים לנוע קדימה לעומת אנשים המבקשים להיאחז ב"ירח הדבש"; יש אנשים שמתרכזים יותר בפתרון בעיות אישיות; יש מי שחש תסכול ומבקש לעזוב; התחושה של "קהילה משותפת" מתחילה להתעמעם. לאן הולכים מכאן? גורדון סבור שהאסטרטגיה הנדרשת היא של פיתוח חזון חדש לעתיד הלוקח את האסון כעובדה היסטורית, סוקר התפתחויות שקרו מאז, מקים מחדש את מה שנפגע ונהרס, עד כמה שניתן, יחד עם יוזמות חדשות במטרה לגבש תוכנית משותפת של כל חברי הקהילה. הדברים לא חוזרים לקדמותם, וחשוב שנבין זאת.
12 שנים, כולל 44 בכל השנים הרבות שאנו עוסקים באסונות מתמשכים במרכז משאבים זה סדרי גודל של אסונות עולמיים, כמו צונאמי, רעידות אדמה וכמובן, גם אסונות בידי אדם, אנו מבינים שזהו הנתיב שבדרך כלל קורה בהתמודדות עם אירועי אסון. מתהליך ההתפקחות ניאלץ לטפס במעלה שלב השיקום. מה שחשוב להבין – שבשלב זה יש להסתכל על החיים לא כמרוץ ספרינט קצר-מועד ולא כמרתון. במרוץ ספרינט קצר- ק"מ, יש בסוף 42 מועד יש מטרה מהירה, ויש קו סיום ומדליה. גם במרתון אף שהוא כולל מי שיחתוך סרט ויגיע למטרה. בטיפוס הרים נמצא מעבר לכל פסגה עמק ומעליו פסגה גבוהה יותר. זה הדימוי שמתאים לתהליך ההתפקחות מאסון: השאלה היא אם אנו מבינים שאנו זקוקים למנטליות של מטפסי הרים. דקינסון שכבר כבש את פסגת האוורסט אמר: "אל תחשבו על ההר, חשבו עליו כעל עתיד, כעל ארץ לא נודעת". לדבריו, על מטפסי הרים לדעת שבמהלך הטיפוס כל הזמן הקרחונים נמסים מתחת לרגליהם. זהו תהליך שקט, אך טעות אחת עלולה להרוג את הצוות. סופה אחת עלולה להפוך תוכניות בן-רגע. לפיכך, עבודת צוות ותקשורת הן יעדים חשובים ביותר. לכן, אם אנו חפצים לצעוד יחד בנתיב השיקום, אנו צריכים לאמץ מנטליות של מטפסי הרים -עבודת צוות, מאמץ וחלוקת כוח, משימה אישית וקבוצתית. הפרס ברוב המקרים הוא סיפוק אישי, לא מדליה, הסיפוק שבמהלך הזה: הגענו לפסגה יחד. במהלך הקורונה פיתחנו את המודל שלו קראנו "טיפוס הרים". הוא מתקשר לעבודות שעשינו בעקבות עבודותיהם של עומר ואלון בנושא הרציפויות. לרוב מדברים על רציפות תפקודית. אנו טוענים שאין די בכך. יש להסתכל על ארבע רציפויות שכן הן המפתח שבאמצעותו אנו מנבאים את המחר, והן עוזרות לעבור מעכשיו לעתיד, בעיקר כשמצבי אסון בבתאחת מעלים את הדבר שבגללו אנו, ככל הנראה, מייצרים את מנגנון הרציפויות – הידיעה המרה שבכל יום ובכל רגע אנו עלולים לא להיות. כולנו יודעים שיבוא יום ולא נהיה, אבל כששומעים כל הזמן את דובר צה"ל ש"מתיר לפרסום", מוסר הודעות וידיעות לציבור, הרוגים, איננו יכולים להסיח את דעתנו 1,400 וכמובן בימים הקשים של תחילת המלחמה עם מהשאלה הגדולה שהיא כל כך ייחודית למין האנושי, והיא שאנו יודעים שיום אחד לא נהיה. הרציפויות אמורות לעזור לנו לעבור מאתמול למחר באופן טבעי, והדבר קשה לביצוע עם קיומם של איומים חוזרים ונשנים על החיים.
13 מהן הרציפויות? כל החוקים, מציאותיות, היגיון, שגרה, סדר יום. אלה הדברים אשר עוזרים רציפות לוגית - לנו לחוש שאנו יכולים לנבא את המחר. לדוגמה, בהזמנה ליום העיון הזה והיענותנו להזמנה קיבלנו על עצמנו את ההבנה שאם יש הזמנה, יהיה אירוע. אך האם יש לנו הבטחה שהאירוע הזה אומנם יתקיים? בכל זאת אנו מקבלים את ההזמנה, מתייחסים אליה כעובדה, מתכוונים להגיע ומגיעים. מיום שנולדנו אנו ממלאים תפקידים במשפחה ואחר כך בחברה, ואנו רציפות תפקוד - מקיימים תפקידים מרובים ומגוונים בהמשך חיינו. אנו אחים של... תלמידים של... העניין הזה יוצר תחושה שהאתמול מנבא את המחר, שכן התפקיד שלנו ברור לנו פחות או יותר, ואנו יודעים מה מצופה. המעגלים שבהם אנו מרגישים ביטחון, למשל: משפחה, חברים, קולגות. רציפות חברתית - ניתן להניח כי באולם הזה, ברוב המקרים, ודאי התיישבתם ליד מי שאתם מכירים אלא אם כן איחרתם, ובשל כך לא היה לכם מקום ליד מכרים. התפיסה העצמית שלנו - מה אני מאמין ויודע על עצמי, הדימוי רציפות היסטורית - העצמי שלי: אופטימי או פסימי. גם בקהילות יש רציפויות. גם בהן יש חוקים וסדר יום ונהלים ותפקידים ותפקודים ורציפויות חברתיות של המעגלים שאנו משתייכים אליהם. גם לקהילות יש אמונות על עצמן – כמה הן מסוגלות לעמוד במצבים קשים. אחד הדברים המדהימים את החוקרים במדינת ישראל הוא השאלה כיצד אנו אוכלוסייה שחיה במצבי חירום זה עשרות שנים כל הזמן מדווחת על אושר, ונמצאת במדד האושר העולמי במקום חמישי. מתחתינו יש עשרות מדינות. הדברים נשמעים קצת הזויים, אך זו עובדה. לאוכלוסייה בישראל יש תחושה של רווחה למרות מצבי המצוקה שאנו חווים. אותי הדבר לא מפתיע מאוד כי עבדתי בעבר עם ניצולי שואה שסירבו לקרוא לעצמם ניצולי שואה, אלא שורדי שואה. הם טוענים שמי שלא חווה את המציאות הוא ניצול. הם, כמי שחוו אותה, הינם שורדים. מחקרי אוכלוסיות על מרבית שורדי השואה לימדו אותי שאוכלוסיות אלו הרבה יותר אופטימיות, עם תוחלת חיים ארוכה יותר בהשוואה לאוכלוסיות המקבילות להן. הם מצאו משמעות בחיים שעזרה להם לקום מעפר, להקים משפחות וקריירות ועוד. יש לזכור שיש לעם ישראל ניסיון של התמודדות עם מצבים קשים.
14 איך אנשים ברחבי העולם מתמודדים עם אירועים קשים? מגוון של ממצאים ממצבי אסון בעולם מצביעים על כך שככל שיותר משאבים אובדים באסון, כך גובר הדחק הפסיכולוגי. אופטימיות ותחושת שליטה פוחתים במצבי אסון מתמשך. משאבים חברתיים, בעיקר לכידות ותפיסת הצמיחה החברתית, מושפעים מאוד מתוצאות האסון. אובדן תמיכה חברתית נמצא כמכריע לבריאותם הנפשית של הקורבנות. תמיכה חברתית היא הדבר החשוב ביותר להתאוששות אנשים. משפחה וחברים הם מקור חשוב להתמודדות, זמינות תמיכה נפשית הינה קריטית לשרידה. יש חשיבות לשימור התמיכה החברתית וטיפוחה. דפוסים של הימנעות או האשמת האחר נמצאו כמעכבים תהליכי התמודדות. האמונה ביכולת ההתמודדות חשובה אף יותר מההתמודדות עצמה. למדתי בהרבה מקרים כשהגעתי לקהילות שהצליחו להתמודד עם דברים קשים, שהאמונה שלהם הייתה גדולה self( גם אם משאבים פורמליים היו פחותים בקרבם מקהילות אחרות. לכן, חוללות עצמית ), מיומנויות, תחושת שליטה, תקווה ואופטימיות קשורים קשר הדוק לבריאות efficacy נפשית לטווח קצר וארוך. פרמטרים של ירידה בחוסן קהילתי סימנים של ירידה בחוסן קהילתי הם אלה: ירידה באיכות קשרים בין אנשים; עלייה בסכסוכים; שחיקת משאבים וזמן ארוך להתאוששות; ירידה בתחושת הקהילתיות ובתקשורת אפקטיבית. חוסנה של קהילה נמדד בהתייחס לאמון, מנהיגות, חוללות קולקטיבית, הון חברתי, לכידות ותחושת קהילתיות, מעורבות קהילתית, נורמות/גישות/ערכים, תקשורת .)Maguire & Hagan, 2007( ומידע ותלות הדדית במשאבים מהם מאפייני ארגון עם חוסן? היכולת להסתגלות וזריזות. שמחתי לשמוע על בית איזי שפירא והמהירות שבה התארגן להגיב לאירועים; יכולת אימפרוביזציה, היכולת לחזור למצב בסיסי של התאוששות; יתירוּת, היכולת להגיד מה אני לא עושה; ועמידוּת. אנו מדברים הרבה על חוסן, אבל אני רוצה לומר שהמחקרים מצביעים על כך שהרוב הגדול של האוכלוסייה הוא עמיד, ומסוגל להתמודד במצבים קשים מאוד. חוסן זה מצב של התאוששות לאחר ירידה, ויכולת לתפקד לאורך זמן. ) מנה שבעה עקרונות לחוסן: תפיסת אירועים בצורה בונה, התנהגות Mallak, 1998( מלאק מסתגלת חיובית, הבטחת משאבים חיצוניים נאותים, הרחבת גבולות וקבלת החלטות,
15 תרגול בריקולאז' – היכולת לערבב דברים יחד ולא ללכת רק בנתיב אחד, פיתוח סובלנות לאי ודאות ובניית מערכות ותפקידים וירטואליים. טראומה קולקטיבית ומשמעות ויקטור פרנקל סבר שאף על פי שטראומה היא הרסנית, המשמעות נמצאת באופן בלתי )Alexander et al., 2004) צפוי בפורענות. טראומה עשויה לתרום ליצירת נרטיב לאומי ). טראומה קולקטיבית עשויה להקל על בניית המרכיבים Canetti et al., 2018) ותחושת זהות .)Vignoles et al., 2006( השונים של משמעות וזהות חברתית, מטרה, ערכים וערך קולקטיבי זיכרון הטראומה משרת צרכים של יחידים וקבוצות מעבר לתרומתו להישרדות. זיכרון הטראומה והאיום הקיומי הטבוע בו, מניעים רצון לבנות משמעות סביב חוויית המצוקה הקיצונית, ובעצם לבנות עצמי קולקטיבי חוצה-דור, תחושת המשכיות לחברי הקבוצה בעבר בהווה ולעתיד. מושג נוסף הינו העצמי הקולקטיבי החוצה-דור שמקדם לכידות קבוצתית, תחושת חשיבות קבוצתית וגורל משותף ומחויבות חזקה לזהות הקבוצתית. הוא משקם תחושת שליטה, ומחזק את הערך העצמי הקולקטיבי. חשוב לומר שלמרות הטראומה, אף על פי שהזיכרון עמוס באירועים וברגשות קשים, "שחרור" טומן בחובו ויתור על משמעות קולקטיבית. משום כך וכנגד איום זה, חברות מתגייסות כדי לשמור על הטראומה בחייהן כלקח מהעבר לעתיד. הניסיון להפוך מוות חסר תכלית למעשה גבורה המתכתב עם זיכרון קולקטיבי של אלימות כלפי הקבוצה, מגיע לשיאו בנקודה שבה מותם של חברי הקבוצה הופך לסמל של המשכיות קבוצתית ואלמוות קבוצתי (וראו קיבוץ יד מרדכי, קיבוץ לוחמי הגיטאות ודומיהם). מלחמות ומעשי טבח מעמתים אנשים עם ההבנה הכואבת שחיי יחידים הם שבריריים ופגיעים, ובתקופות אלימות ערך חיי אדם מצטמצם לרוב לכמעט כלום. בזמנים אלה במיוחד העצמי הקולקטיבי הופך רב-ערך; הוא מחליף את הצרכים שאבדו בחיי הפרט בהבטחה שהקולקטיב יחזיק מעמד, וישרוד לאורך זמן. אף שזיכרון הטראומה עשוי לטפח השקפה פוסט-טראומטית פרנואידית ומשתקת, הוא עשוי גם לדרבן צמיחה באמצעות המשמעות הנגזרת מהטראומה, משמעות המדגישה את חוסנה של הקבוצה ויכולת השיקום והשינוי שלה בעקבות הפורענות. השלכות אלה רלוונטיות במיוחד כאשר הדורות החדשים של צאצאי הקורבן מנסים לבנות משמעות חברתית שיכולה להסביר את העבר, לספק מפת דרכים, לנווט בין האתגרים הנוכחיים, ולהכין את הקבוצה לעתיד.
16 טקסים וסמלי תרבות טקסים וסמלי תרבות מעצימים את הרגשות המשותפים לקבוצה קולקטיבית, ומעניקים להם תחושת סולידריות ואישור מוגבר לאובדן. בעזרת שימוש בסמלים וטקסים, כגון מנהגי תרבות או דת, אנשים מסוגלים לחיות מחדש את העבר, להתחבר לזכר הקורבנות, לאפשר .)Beristain et al., 2000( השתייכות לקבוצה תרבותית, ולאשר את זהותם החברתית אסטרטגיה של שיקום קהילות לאחר אסון גורדון ציין כי על מנת להגיע לקהילה אכפתית ודואגת לחבריה לאחר אסון, יש לבנות חלקים: 10 תוכנית הכוללת 1 . תיאום ושילוב של מערכות העוסקות בשיקום 2 . זרימת אינפורמציה ושיתוף במידע 3 . שילוב ושותפות חברי הקהילה בתהליכים ובהכרעות 4 . שבו אנשים היו מעורבים אלה באלה fusion- ניהול תהליך ההיפרדות שלאחר שלב ה 5 . שילוב צורכי הפרט בצורכי הקבוצה 6 . תמיכה בשינוי 7 . הגנה על המסורת 8 . פיתוח תוכניות חינוך קהילתי (לדוגמה: תוכניות להורים) 9 . פיתוח תוכניות פנאי והפגה 10. סמלים וטקסים של החלמה ושיקום אנו מציעים מודל שמחבר את מוסדות המדינה לרשת האזרחית, ויחד יוצר אלפי יחידות קצה עם ליבת יכולות שפועלת עצמאית. אנו מניחים שכך יש סיכוי שנוכל לשקם את המערכת ובעיקר התחושה של קהילות שהן שותפות במה שקורה, ויכולות לעמוד במצבים קשים.
17 תקווה , טוענת ש"תקווה נכנסת לפעולה במצבים 2 הפסיכולוגית החברתית, ברברה פרדריקסון נואשים, כשהדברים משתבשים או כשיש ספק רב כיצד יבוא המצב על פתרונו". לדבריה, "התקווה ממש פותחת ומסלקת את הישגי הפחד והייאוש, ומאפשרת לנו לראות את התמונה Snyder,( הגדולה. בכך היא מאפשרת לנו להיות יצירתיים, ולהאמין בעתיד טוב יותר. סניידר ) פיתח את מודל התקווה. הוא טוען, לצערנו, כי "אופטימיות מובילה את הפרט לצפות 1994 לטוב, אך איננה בהכרח מייצרת מחשבה ביקורתית כלשהי כיצד נגיע לעתיד המשופר". ) שיש לאדם כדי waypower( ) וכוח הדרך willpower( סניידר מגדיר תקווה ככוח הרצון לממש את מטרותיו. הוא מגדיר שלושה מושגים: אובייקטים, חוויות או תוצאות שאנו מדמיינים ושואפים אליהם בעיני רוחנו. יעדים - הכוח המניע בחשיבה תקוותית. הוא מופעל על ידי תפיסתנו את היעדים כוח רצון - שאליהם אנו שואפים, אך גם עד כמה אנו מבינים את יעדנו. כוח הרצון מופעל גם על כוחות הנפש שלנו. המפות המנטליות שלנו או מפת הדרכים שמנחה את מחשבות התקווה שלנו. כוח הדרך - עד כמה נרחיק ראות. במסורת היהודית מסיימים את ליל הסדר במשפט תמוה מאוד בן אלפי שנים. משפט זה נאמר בחתימת הסדר בכל הדורות אחרי פוגרומים, בשואה, בסבל של שנים בנדודים ולא פחות מזה בשפה שנשכחה, תמיד מסתיים ליל הסדר במשפט אחד – לשנה הבאה בירושלים. זה נראה תלוש לחלוטין מהמציאות שבה חיו מי שאמרו את המשפט הזה. אבל אם נביט בזה בעיניו של סניידר ומודל התקווה הרי שיש במשפט הזה יעד, כוח רצון וגם נתיב. העובדה היא שאנו העם היחיד בעולם בכל ההיסטוריה האנושית ש"חזר מהמתים". אנו אומה שהגשימה את הפנטזיה של "משאלת החזרה הנצחית". אחד הביטויים לכך הוא התקווה ל"תחיית המתים". כאומה, עשינו זאת. חשוב לי לומר - זה מעשה של כל אחת ואחד מאיתנו, כי נס כזה לא קרה מעולם לפני כן בהיסטוריה האנושית. ואם לא נראה בשמירה על הנס הזה יעד קולקטיבי ואחריות של כולנו – ספק אם אי פעם ישוב ויקרה. יש משפט עממי בגואטמלה האומר ש"כמות התקווה שצריכה להיות לאדם היא כזו שיוכל לתת ממנה לאחרים". אסיים בציטוט מעבודתה של סמדר פלק-פרץ: "גם כשנגמרת טיפת הדבש האחרונה אפשר לחלום עוד אחת - אמר לי פו. בכל דרך ארוכה הצעד הראשון הוא כוח הדמיון". https://did.li/x2Faa 2
18 ביבליוגרפיה Alexander, J. C., Eyerman, R., Geisen, B., Smelser, N. J., & Sztompka, P. (2004). Cultural identity & Collective Trauma (pp. 1-30). University of California press. Beristain, C. M., Páez, D., & González-Castroal, J. L. (2000). Rituals, social sharing, silence, emotions and collective memory claims in the case of the Guatemalan Genocide. Psicothema, 12(1). 117-130. Canetti, D., Hirschberger, G., Rapaport, C., & Elad-Strenger, J. (2018). Collective Trauma from the Lab to the Real World: The Effects of the Holocaust on Contemporary Israeli Political Cognitions. Political Psychology, 39(1). https://doi.org/10.1111/pops.12384 Gordon, R. (2004). The social system as site of disaster impact and resource for recovery. The Australian Journal of Emergency Management, 19(4), 16-22. Maguire, B., & Hagan, P. (2007). Disasters and communities: understanding social resilience. The Australian Journal of Emergency Management. 22(2), 16-20. Mallak, L.A. (1998) Measuring Resilience in Healthcare Provider Organizations. Health Manpower Management, 24, 148-152. https://doi.org/10.1108/09552069810215755 Snyder, C. R. (1994). The psychology of hope: You can get there from here. Free Press. Vignoles, V. L., Regalia, C., Manzi, C., Golledge, J., & Scabini, E. (2006). Beyond self-esteem: influence of multiple motives on identity construction. Journal of Personality & Social Psychology, 90, 308–333. DOI:10.1037/0022-3514.90.2.308
19 , בית הספר לעבודה סוציאלית, המכללה האקדמית ספיר, PhD, MSW , פרופ' נוטמן-שוורץ 1 .)IASSW( נציגת ישראל בארגון הבינלאומי של בתי הספר לעבודה סוציאלית מציאות משותפת מתמשכת - טראומה, צמיחה וחוסן מבט על מלחמת "חרבות ברזל" 1 אורית נוטמן-שורץ שנות עבודה בעוטף עזה ובמכללה האקדמית ספיר שבעוטף, באיום ביטחוני 20 במהלך מתמשך, אחד הקורסים הראשונים שהעברתי במכללה, נועד לסייע לאנשים עם מוגבלות להתמודד עם האזעקות הראשונות שהיו באזור. על אף איום זה ויותר משני עשורים אנשים עבדו ולמדו, בנו בתים, וניהלו שגרת חיים נורמטיבית. אפתח בדבריו של חברי הטוב אופיר ליבשטיין ז"ל, ראש מועצת שער הנגב שנהג לומר: "האור והטוב ינצחו". אופיר ז"ל נרצח בחילופי אש עם מחבלים במהלך הטבח בכפר עזה. החטופים והחטופות, 134- רוחו של אופיר נמצאת פה. אני נושאת תפילה בשם כולנו ש .)2024 , פברואר 29- הנמצאים עדיין בעזה, ישובו במהרה הביתה (נכון ל אירוע מלחמת "חרבות ברזל" הוא אירוע שדורש שילוב של הרבה עולמות תוכן ודעת, ואין אפשרות לבחון אותו דרך פרדיגמה אחת בלבד. פרוץ המלחמה היה אירוע פתאומי שהפתיע את כולנו, בהיותו מחוץ לטווח הידוע של התנסויות מוכרות, גם לאלה המתגוררים ביישובי עוטף עזה. זה אירוע מרובה אובדנים שלא התרחש במקומותינו קודם לכן, ושבו היו חטופים, ואזרחים נרצחו בברוטליות איומה במיטותיהם. מציאות זו איננה חשיפה חדפעמית, אלא מתמשכת ומצטברת. למרות האמרה "ביתי הוא מבצרי" הבית הפך למאיים. תחושה זו נכונה לא רק ברמה האישית אלא גם ברמה הלאומית והקהילתית. קהילות רבות איש עדיין לא נמצאים בביתם, ואיננו מכירים 200,000 . חוו וחוות פינוי כפוי וממושך מהבית מצב דומה בסדר גודל כזה. העתיד לוט בערפל, ומעורר פחד. רבות נאמר ונכתב על טראומה ועל אובדן, הן של יחידים הן של קהילות, וכאמור, נדרשות פרדיגמות תיאורטיות ויישומיות מגוונות על מנת להבין מה נכון לעשות. כאשר העיסוק הוא בהתמודדות אנשים עם מוגבלות - יש הצטלבות של מצבי איום, ועלינו לשאול שאלות חקירה ייחודיות: האם מוגבלות היא מצב סיכון? האם החשיפה לאירועים שאנו חווים מחייבת
20 התייחסות ייחודית כלפי אנשים עם מוגבלות? האם החשיפה הזאת מגבילה שותפות? האם הטיפול בצורכי אנשים עם מוגבלות בחירום הוא בגדר מציאות משותפת? חשוב להתמקד בשאלות אלה. . חשוב צמיחה, חוסן ומציאות משותפתבהמשך דברי אשפוך אור על שלושה מושגים: להתייחס בגישה חיובית גם לטראומה, ולהתבונן על "חצי הכוס המלאה" - לעבור מגישה פתולוגית של חולי, פוסט-טראומה, דיכאון, חרדה ואבל לכיוון של בריאות. תפיסה זו ). אנו Antonovsky, 1987( נמצאת בבסיס הגישה הסולוטוגנית-מיטבית של אנטונובסקי מהאנשים יתמודדו בהצלחה עם האירועים הקשים שחוו, גם אם יהיו 50% יודעים שלפחות מכשולים בדרך. העובדה שאנחנו נמצאים פה בכנס, ברגע זה, ממלאת תקווה. ככלות הכול, בחדר הזה ישנם הרבה אנשים ונשים עם כוחות, תקווה ויכולות. ,11/9/2001 ) בעקבות אירוע Bonanno, 2004( מרביתנו למדנו ומכירים את התובנות של בוננו את נקודות המבט שלו על המסלולים השונים שמביאים לכך שחלק לא מבוטל מהאנשים יעברו את המים הסוערים בהצלחה, בין שהם בעלי חוסן, בין שהם היו בהתחלה במצב של תחלואה והחלימו, ובין שמסיבות אחרות. חשוב שנזכור מסלולים אלו, שכן פעמים רבות, כאנשי מקצוע, יש לנו נטייה ללכת לצדדים היותר שליליים, וכמי שמתמקדים בטראומה ואובדן אנו מתקשים לראות את נקודות החוסן. Nuttman-Shwartz & Spector-( במחקר שביצענו, דר' גבריאלה ספקטור-מרזל ואנוכי ), באזור עוטף עזה בנושא: טראומה מצטברת המתייחסת לשני סוגים של Mersel, 2024 חשיפה לאיום - חשיפה מתמשכת ביטחונית וחשיפה למגפת הקורונה בקרב אוכלוסייה שעל פניו נחשבת פגיעה כי הם מבוגרים וגרים בגפם. התמקדנו במודל 75+ של זקנים בני המסלולים של בוננו, ומצאנו שלושה מסלולים בסיסיים: מצאנו שיש אנשים שבמלחמת "חרבות ברזל" גילו כוחות, והצליחו א. דחק מצטבר חיובי - לעשות דברים שלא עשו בעבר. לאחרים הייתה תחלואה גם קודם למלחמה, והם סובלים גם כיום ב. דחק מצטבר שלילי - מתחלואה ומצוקה. הם אלה שלרוב נעזרים בתחנות של העבודה הסוציאלית ובשירותי סיוע אחרים. לא בהכרח מה שהיה הוא מה שיהיה, לשני הכיוונים. כמי שבמחוברת ג. היעדר קשר - לקהילות של מפונים, ומחוברת במיוחד לקהילת שער הנגב, אנו רואים שיש אנשים שציפינו "שימשכו את העגלה" גם עכשיו, והם הולכים לאט יותר, ויש כאלה שהתקשו להתמודד בעבר, ובמלחמת "חרבות ברזל" מפתיעים, ומצליחים לעשות דברים שבמשך שנים הם לא הצליחו לעשות.
21 למרבה הצער, אין מספיק מחקרים על חשיפה למצבי טראומה של אוכלוסייה עם מוגבלות, וראוי להגביר מחקר המחבר שני תחומי ידע אלה. מחקרים מראים כי מגבלה איננה בהכרח מכשול או גורם סיכון להתמודדות. עם זאת, מחקרים הצביעו כי תחושות מתח, חרדה ובעיקר תחושות בדידות וריחוק מבני משפחה בקרב אנשים ונשים עם מוגבלות מגבירים את תחושת הפגיעוּת בקרב אנשים אלה, אך לא בשיעורים גבוהים יותר בהשוואה לאוכלוסייה הכללית. יש לתת את הדעת לסוגיה עד כמה אנו מגדירים אוכלוסיות מסוימות כנבדלות בתגובותיהן עקב היותן "מיוחדות", בהתייחס לתגובותיהן למצבי טראומה. פיצול זה בין אלה הממוקדים בטראומה לבין אלה המחויבים לתחום המוגבלות איננה תורמת בהכרח לשירות הניתן לאנשים עם מוגבלות במצבי חירום, שכן ראינו שאנשים עם מוגבלות מגיבים למצבים אלה באופן דומה לכלל האוכלוסייה. שלושה מושגים בהקשר של כוחות וחוסן על מנת לחדד את התפיסות החיוביות הנדרשות לעבודת הסיוע בימים אלו, אזכיר שלושה מושגים בהקשר של כוחות וחוסן. א. צמיחה יש בנו דחף טבעי מולד לגדול ולהתפתח, למצוא משמעות לחיים באופן טבעי, למצוא .)1970( דברים חיוביים, ולמצוא סיבה - משהו שלמענו שווה לחיות, כדברי ויקטור פרנקל במחקרים שנעשו על ידי בעוטף עזה בתקופות יחסית רגועות, טרם הגירוש מגוש קטיף, נאמרו על ידי צעירים משפטים, כגון "טוב למות בעד ארצנו". ישנם דברים קטנים או גדולים שאנו מוכנים לעשות עבורם דברים ברמת מחויבות גבוהה. האם גישה זו עוברת מבלי שנשים לב? אומנם יש אוכלוסיות אנשים שבמצבים מסוימים זקוקים לסיוע, אבל טדסקי חשוב שנזכור כי בה-בעת מתרחשת גם צמיחה פוסט-טראומטית – מושג שטבעו ). על פי תפיסה זאת, לאדם יש יכולת עצמית גם Tedeschi & Calhoun, 1996( וקלהאון להתגבר ולצמוח מאירוע קשה שעבר. צמיחה פוסט-טראומטית מוגדרת כ"מכלול השינויים שנתפסים כחיוביים לאורך זמן בעיני הפרט עצמו כתוצאה מהמאבק שלאחר האירוע Tedeschi & Calhoun, 2004,( " הטראומטי, ולא רק מחוויית האירוע הטראומטי לכשעצמו ). צמיחה פוסט-טראומטית כוללת שינויים מחשבתיים חיוביים בתפיסת האני, בהשקפת p.1 העולם וביחסים עם הזולת. גם אני מאלה האומרים שאין לבטל את התרחשותו של האירוע הטראומטי. הוא קרה, ויש לו סימני דרך ואדוות, אבל גם במקום הזה אנו מוצאים יכולת להתגבר ולהתמודד. אזכיר ) בקרב תושבי Dekel & Nuttman-Shwartz, 2009) מחקר שערכתי עם פרופ' רחלי דקל
RkJQdWJsaXNoZXIy MTA3NQ==