הכמיהה לנראות- סמנריון (003)

9 על תנועות גופו . נוצר אפוא ניגוד בין מה שהילד רואה - דמותו , בראי דמות שלמה ומלאה - לבין מה שהילד חש כתוצאה מחוסר הקורדינאציה שלו : פיסתיות . לנוכח ניגוד זה , חש הילד תחרותיות עם הדמייתו בראי : תחרותיות זו מובילה למתח אגריסיבי בין הסובייקט להדמייתו . כדי לצאת מהמבוי הסתום מזדהה הילד עם דמותו בראי , הזדהות אשר יוצרת את האנ . י שלב הראי מנכיח את עובדת היותנו תוצר של כשל הכרה , כמו גם הניכור הפונדמנטלי של הסובייקט מעצמו ; הוא מייצג הכנסת הסובייקט לסדר הדמיוני . אולם לשלב הראי יש גם ממד סימבולי חשוב הבא לידי ביטוי בדמותה של האם -ה - אחרת הגדולה הנושאת את הילד ושולחת אליו מבט של הכרה . היא מאשרת את הזדהות הילד עם הדמייתו ומעניקה לו שם . ההסתכלות במראה או בתצלום בעצם משחזרת את מב טה של האם הנוגעת בילדה בתשומת לב טוטאלית והופכת למעין מראה הקובעת לאני שלו צלם ראשוני בתמונת הגוף ( , בוצר 0264 ). בשלב המראה הילד מוקסם מול דמותו במראה אולם רק המבט החיצוני של דמות נוספת הוא שמאפשר לילד לזהות את הדמות כדמות של עצמו . לפי ואנייה ( 0223 ) כר המוז לעיל " אני "ה נולד כאשר יש אישור בצד של האחר על כך ש " הילד הזה הוא אתה " בבגרות הופכת , המראה או התצלום , לדבר מה המשקף את " הדימוי העצמי " של הסובייקט המתבונן . קוהוט גוברין ( 0225 ) מביא מדבריו של היינץ ה קוהוט סבור שבהתפתחות המוקדמת העצמי אינו יכול לעמוד ברשות . עצמו הוא זקוק לאובייקט כדי שימלא בשבילו תפקידים פסיכולוגיים שאינו יכול למלאם בעצמו . לאורך כתיבתו זההמ קוהוט ארבעה צרכים המיועדים לבנות את העצמי ולהחזיקו : , הרגעה הכלה וויסות רגשי , חוויית תאומות שבאמצעותה התינוק חווה את הד ימיון ובין בינו אחרים משמעותיים ; הצ ורך לקבל אישור לשיקוף לכל ממדי החוויה הפיזיולוגיים והפסיכולוגיים והצורך בהאדרה של דמות ההורה - או לחלופין המטפל כחוויה מתקנת של דמות . ההורה לדבריו של גוברין ( 0225 ) , קוהוט הרחיב את תפיסת - זולת " " עצמי שלו לשלבים מאוחרים יותר משלב הינקות . מבוגר נזקק לתגובת הר אי הניתנת לו על ידי עצמי - זולת " ." ומכאן אנו מבינים שעצם המבט הפשוט לכאורה מכל סוג השתקפות - הן במראה והן בצילום והן בעיני המטפל הוא בעצם משאב נרקסיסטי ראשון במעלה הממשיך לעזור לנו בהתגבשות העצמי . מטופל שלא זכה